גויאבה | מצמיחה מאדמה

התכונה המייחדת את משפחת ההדסיים היא שחלקיהם מכילים בלוטות של שמן אתרי. לכן רבים מהם ריחניים, וניתן להפיק מהם שמנים ארומטיים. רבים מבני המשפחה ידועים כצמחים צופניים- צמחים שהדבורים וחרקים רבים אחרים, ניזונים מהצוף והאבקה שלהם. בעונת פריחתם הם זוכים לביקורי חרקים רבים.

ענפים של הדס מצוי

אחד בלבד מבני המשפחה הוא צמח מקומי, הצומח בר בארצנו – ההדס המצוי.

כצמח בר הוא נדיר למדי בארץ. גדל בעיקר בכרמל, בגליל, בגולן ובאזור מקורות הירדן.

אזור תפוצתו מארצות הים התיכון ועד הודו.

הדס מצוי הוא שיח המשמש בגינון, ונפוץ למדי בגינות. לעיתים כשיח העומד בפני עצמו, ולעיתים משמש כמרכיב בגדר חיה.

עליו קטנים וירוקים. הוא ירוק כול השנה, צמח חזק המסתפק במועט.ההדס פורח בקיץ ממאי עד אוגוסט. הפרח לבן.הפירות הקטנים שלו מבשילים בסוף הסתיו, צבעם סגול כהה, ומכילים זרעים. קל להרבות אותו מזרעים. יש גם נביטה עצמית של הדסים בשכנות לשיחים בגינות.גידולו איטי, אך הוא מאריך שנים, ויכול להגיע לגודל של עץ קטן.

להמשיך לקרוא ←

גידול גויאבה מזרעים לאורך השנים האחרונות. שבסופו הפתעה-

במהלך השנים אני מנסה לגדל לעצמי שתילים של עצים למיניהם, וצמחים אחרים.

שתילי הגויאבה בעציץ, ריבוי מזרעים. לפני הפרדה לעציצים נפרדים.

הפעם רוצה לשתף מניסיוני מה שלמדתי לגבי גידול גויאבה מזרעים.

כששתלנו גויאבה, כזוג צעיר שרצה לגדל מגוון פירות בבוסתן, לצריכת המשפחה, קיבלנו שתיל מחבר, וזכרתי במעומעם שאמר שהכין את השתיל בעצמו בזריעה.

בבוסתן הראשון שנטענו, היו שני עצי גויאבה קצת שונים זה מזה, מהטיפוס שהופך צהבהב בהבשילו.

תוך הפרי לבן. עצים אלו סבלו במשך מספר חורפים מקרות, גודלם הצטמצם אך הם חיים וקיימים.

בתקופה שהילדים יצאו מהבית, התחלתי לעסוק שוב בנטיעות והרחבתי את היקף הכנת שתילים, דבר בו עסקתי במהלך השנים.

ביקרתי מישהו ביישוב שכן, והוא סיפר שיש לו גויאבה עם פרי קטן, אך טעים, ללא ריח. העץ היה קיים בגינה כשעברו לגור בבית זה. עלה רעיון שאנסה לגדל מזרעים את טיפוס הגויאבה שבגינתו.

אספתי פירות שנשרו לקרקע, ואיתם עשיתי את הניסיון.

פרי הגויאבה מכיל בתוכו קטע מתוק, ורך, אך מרובה זרעים.

את הזרעים פיזרתי בעציץ וכיסיתי באדמה.

להפתעתי- היתה נביטה טובה, ותוך כשנה היו לי שתילים שניתן להעתיק לאדמה.

כשראיתי כמה קל להכין שתילים, לקחתי פירות משני עצי הגויאבה הוותיקים שלי, שלא שגשגו במקומם, וזרעתי גם מהם.

מרוב התלהבות על שפע השתילים, נטעתי די בצפיפות שורת עצים, משלושת המקורות השונים, בחלקה שהפכה לחלקת בוסתן ניסיוני, מסרתי שתילים, ואף שתלתי עליד גן ילדים, כי ידעתי שפרי זה יבשיל בהתחלת שנת לימודים חדשה.

הגויאבות שהרבתי ממה שגידלתי אצלי- הוציאו פרי ממש דומה לפירות בעצים מהם הגיעו הזרעים.

הגויאבות מהעץ שממנו הבאתי פירות בגלל שחשבנו שהוא מיוחד- הפתיעו בכך שהיו גויאבות רגילות, גם בגודלן, וגם עם הריח האופייני, שאהוב עליי (אך לא כולם אוהבים).

למדתי שגויאבה הוא עץ קל לריבוי, מתפתח מהר, ולעיתים נותן פרי כבר בשנה השלישית.

במשך מספר שנים נהנינו מפרי הגויאבה, ואם הקפדנו לכסות ברשת נגד מזיקים, גם היו לנו פירות לא נגועים.

לאחר כמה שנים, התיידדתי עם גנן שהביא לי שתילי גויאבה ממשתלה- גויאבה ורודה- וגויאבה ננסית.

מהגויאבה הננסית התלהבתי, מאחר שנתנה פרי לפני הגויאבות הוותיקות, והצמחים היו קומפקטיים. (מה שהתברר שלא כך הוא לאורך זמן- העצים הולכים וגדלים, ועונת ההבשלה, לאו דווקא מקדימה).

הגויאבה הננסית ירוקה בחוץ, וורודה בפנים.