הכרה במות – ככלי לחיים יותר משמעותיים- 5.4.20

הכרה במוות
בשלב כלשהו בילדות המוקדמת ילדים מגלים את העובדה שהחיים סופם מוות. הם מוטרדים, ונוטים לשאול, ולתהות, לגבי הסבים, ההורים. ולגבי מה שיהיה, אם מישהו ימות. הילדים כנים וישירים, בשנותיהם המוקדמות.
אני לא יודעת עד כמה ילדים מוטרדים לגבי אפשרויות מותם הם. אבל הפחדים שמלווים לא פעם את הילדות, נראה לי שנובעים באופן כללי גם מההבנה של עובדת המוות.

(נזכרתי במחשבה שאין דבר כזה- חושך. חושך הוא העדרו של אור. אי אפשר להדליק חושך, אלא לכבות או למנוע אור. אם עושים הקבלה אולי אין דבר כזה מוות, אלא היעדרות של החיים. כשהם חדלים אנחנו קוראים לזה מוות.)

החברה שלנו מתקשה למצוא דרכים לשיחה על המוות. יש פחד, לעיתים פחד חזק, ורתיעה, שמובילים לזהירות בדיבור, הימנעות, שימוש במילים עוקפות, תוספת לחש כנגד עין הרע, או ברכה שתסתור את העובדה הצפויה והידועה.
לעיתים יש התרסה שמתבטאת בציניות, בבדיחות מקאבריות.

נראה שכדאי להתמודד במודע עם שאלת הדיבור על מוות, ולא רק במקרים שאנו צופים מותו של אדם קרוב, אלא כדבר משמעותי שכדאי למצוא דרך להתייחס אליו, בצורה שקולה ומאַזנת.
להמשיך לקרוא

אוסף מחשבות וחשבונות נפש סביב סוף החיים. קובצו בשבוע האחרון

סוף החיים מתקרב מאז שנולדנו. עולים לרכבת החיים בתחנה כלשהי. מתי שהוא יורדים.

לארונה נפטרו כמה וכמה אנשים מבוגרים שהיו חלק מנוף המושב שלי. בחלק מהלוויות הייתי, פקדתי חלק מהמשפחות בשבעה.

המחשבות על סיום החיים צצות בי גם ללא גירויים כאלו. כשישבתי לכתוב מחשבות- עלו בראשי כמה דברים.

עלה בי רעיון, שכיוון שבלוויה מזכירים וזוכרים את כול הטוב שבאדם, הרי עדיף לעשות את הלוויה בעוד האדם יכול להיות נוכח ולשמוע…

וכך גלגלתי לי את המחשבה-
האם אני רוצה להיות בלוויה שלי עצמי?
להמשיך לקרוא

להיות בת חלוף- מודעת לארעיות

ככול שהשנים חולפת מתבהרת אצלי תחושת הארעיות של הקיום ומתחדדת.

הידיעה שהמוות מתקרב משפיעה עלי באופנים שונים.

לעתים בדחף לבלוע את החיים, ולמצות אותם, להעז לעשות דברים שנדחו, לחוות עוד חוויות. לשבור מסגרות ולהיפרד מהן, לחפש מבנים חלופיים לעגן בהם את החיים.

לעתים הכיוון הפוך- היאחזות בקיים, במוכר, בעבודה, במשפחה, בחברים, בטקסים שאני יוצרת לעצמי. בבילויים קטנים ומסגרות חברתיות מוכרות.

החיים שלי מכילים תמהיל של כול אלו. במינונים משתנים.

מנקודת המבט שלי כאשר כבר עברתי את עיקר שנות חייו, נראים גם הצעירים נעים על ציר הזמן המתקדם.
להמשיך לקרוא

מחשבות על מוות

יש לי הרבה מחשבות על מוות. מגיל צעיר. בטח לא רק לי…

flower

פרח

בבוקר של יום שלאחר טקס הלוויה בו נכחתי, שהיה ייחודי מרגש ומשלב צחוק ובכי,
התגלגלו לי מחשבות, שהתחילו כבר שם:

לא רוצה להיקבר בבית קברות. לא בארון, לא תחת מצבה.
צפוף בבית הקברות. המקום הולך לאזול. בשיטת הקבורה המקובלת כאן זקוקים לתפוס עוד שטח, עבור החיים, שעוד ימותו.
חושבת על הגוף במובן של פיקדון. השתמשנו, משתמשים, בסוף מחזירים. חשוב למחזר. בית קברות זו לא הדרך.
חשבתי על האפשרות של לצמצם את השאריות לצנצנת אפר.
שריפה ואיסוף האפר
בדקתי מה אני מוצאת בנושא זה בשיטוט מהיר באינטרנט. להמשיך לקרוא

זיכרונות

אוסף הזיכרונות שלי גדול, וממשיך לגדול.

Old tree

גזע עץ

כמו אמא שלי, זוכרת את עצמי מגיל ממש צעיר, ובהמשך – לאורך השנים.
יש בי אוסף של תמונות, ריחות, טעמים, מנגינות. חוויות.
וכמובן אוסף של אנשים. מה אמרו לי, מה הרגשתי. מה חשבתי.
זוכרת את המחשבות, את הפרשנויות שלי למציאות. את ההתנהלות שלי. את מערכות היחסים שלי עם הסביבה. מה החצנתי, מה הסתרתי. אוסף מורכב ביותר.
נכון, אלו שברי דברים, קטעים נבחרים, אבל יש בי אוצר שלם. אוצר-, מהשורש א.צ.ר שפרושו אסף, אגר. צבר. וכך האיסוף, האצירה, עם הזמן הצטברו לאוצר שלם.
(הטיות הפועל — לִאֲצֹר,: אָצַרְתִּי, אָצַרְתָּ, אָצַרְתְּ, אָצַר, אָצְרָה, אָצַרְנוּ, אָצַרְתֶּם, אָצַרְתֶּן, אָצְרוּ, להמשיך לקרוא