פריחה של שזיף
אפשרות להיות מחובר
לפשטות
לחופש
לת ֹם.
כאן ישנה הזדמנות
וישנו מקום.
ואתה הבוחר:
ללכת – להישאר
להתנגד – לאפשר
להלחם – לוותר
להיות אמתי – להתפשר.
כאן ישנה הזדמנות וישנו מקום.
בואך בשלום וצאתך בשלום.
להמשיך לקרוא
יצא לי להיזכר בשיר של נעמי שמר ששמו "עוד לא אהבתי די"
וברשימת הדברים שעוד לא נעשו.
אם בשיר זה יש בריחה היא ממישהי
שעלולה להגביל את החופש לעשות,
אצלי החשבון של 'עוד לא עשיתי די'- עונה על השאלה,
מה עוד לא הספקתי,
ורוצה להספיק לעשות בחיי.
אילו דברים מושכים אותי, ויכולים לתת תוספת טעם בשנים שהן "שארית ימי חיי",
בין אם מדובר על זמן קצר, או ארוך.
מבחינתי עשיתי די, עשיתי כמיטב יכולתי עד כה.
השאר הוא בונוס, סיבות וטעמים להמשיך בחיים. לבחור בחיים.
ברשימה בשיר יש דברים שעשיתי-
ציירתי פרח, (ודי הרבה ציורים נוספים) וגם צילמתי פרחים .
שתלתי דשא (בגיוס לעבודה בקהילה, בנעורי, דשא ליד המועדון לחבר,
שתלנו במו ידינו) וגם ארגנתי בהתנדבות שתילת דשא ליד מבנה הקרקס,שתילה באמצעות גנן.
כיסחתי מדשאות ליד הבית, (והשתדלתי להיפטר מהן בסופו של דבר).
נטעתי כרם- לא גדול, אבל די הרבה גפנים, לאורך השנים, וזכיתי לאכול מהפירות. וגם מכינה עדיין שתילי גפנים.
הקמתי שבט, קטן, משפחה, שבט צנוע, (ובכול זאת גידלתי ששה ילדים).
חיברתי שיר, ועוד שירים לאורך הרבה שנים. להמשיך לקרוא
הגאופיטים הם קבוצת צמחים בני משפחות שונות, שיש להם מאפיין משותף.
הכינוי גאופיט- שפרושו צמח אדמה, נובע מכך שבמחזור חייהם הרב שנתי ישנה תקופה בה הם נכנסים לתרדמה, וחלקיהם שמעל האדמה מתייבשים. נוותר חלק חי ורדום בתוך האדמה.
הצמחים מתעוררים בעונה המתאימה לצמיחתם, מופיעים מעל פני הקרקע למשך עונה, ונעלמים בתום עונתם, במחזור עונתי רב שנתי.
חשבון נפש לקראת שנה אזרחית חדשה
הכנתי כבר לוח שנה חדש, לשנה האזרחית. זו השנה שהחיים מתנהלים לפיה, אולי יש לכך משמעות חובקת עולם, ומחברת בין ארצות שונות. בלי קשר לרקע ההיסטורי של היווצרות לוח זה, הוא הפך לכלי חיבור גלובלי.
בגלל שהוא מחבר, אני מתחברת אליו. אני נמשכת לאמצעים שיעזרו לעולם להפוך לעולם אחד, מחובר, היכול לתפקד בשיתוף פעולה ותאום. מקווה שלשם פנינו. מעדיפה להחזיק באמונה הזו ולחיות לאורה.
תמיד מבט קדימה למרחק של שנה נראה לי כמו יציאה אל הבלתי נודע, ותחושה זו ממשיכה להתחזק, כי יש לי יותר זמן לחשוב, ויותר הבנה כמה המורכבות של העולם יכולה להפתיע בהתרחשויות שאיני יודעת לצפות, וגם המורכבות שלי…
מנסה להבין את חיי בזמן הזה, לאן אני מנווטת אותם.
סוף החיים מתקרב מאז שנולדנו. עולים לרכבת החיים בתחנה כלשהי. מתי שהוא יורדים.
לארונה נפטרו כמה וכמה אנשים מבוגרים שהיו חלק מנוף המושב שלי. בחלק מהלוויות הייתי, פקדתי חלק מהמשפחות בשבעה.
המחשבות על סיום החיים צצות בי גם ללא גירויים כאלו. כשישבתי לכתוב מחשבות- עלו בראשי כמה דברים.
עלה בי רעיון, שכיוון שבלוויה מזכירים וזוכרים את כול הטוב שבאדם, הרי עדיף לעשות את הלוויה בעוד האדם יכול להיות נוכח ולשמוע…
וכך גלגלתי לי את המחשבה-
האם אני רוצה להיות בלוויה שלי עצמי?
להמשיך לקרוא
