בלוג יומן- נרקיסים 19.1.20

הרבה גשם לאחרונה. חורף אמתי.
לפני כמה שבועות עוד נראה שאולי הוא לא יבוא, או אולי יהיה רק חורף סימלי, כמו שקורה לפעמים.
אבל לקראת אמצע דצמבר, היתה מנת גשם משמעותית, ולקראת סוף דצמבר הגיעו ימים של חורף נדיב,
עם כמות גשם מפתיעה. ומאז זה נמשך. הרבה ימי גשם, וגלים של ימים גשומים מאד.
יש לי מד גשם מול החלון, ומד גשם בחצר, ואני עוקבת ורושמת כמויות, בטבלת אקסל שהכנתי.

גם בשנה בה נולד הבן הבכור שלי, החורף גם התמהמה. ילדתי בחנוכה, ורק אז, בעשירי בדצמבר, התחיל החורף.
ההורים שלי הביאו לי זר נרקיסים מהגינה, במושב, לכבוד הלידה.
במושב שלי בעמק , בשנות ילדותי, החורף היה מלווה בפריחה שופעת של נרקיסים. היינו יוצאים לטיולים נעולים במגפי גומי שחורים, וחוזרים עם זרי פרחים.
זה היה טרם הזמן של המודעות לשמירת טבע, וגם טרם הזמן שבו החקלאות האינטנסיבית דחקה את רגלי הנרקיסים, והשאירה אך מעט מהם, פחות ופחות.
להמשיך לקרוא

חסה- צמח בעל עלים ירוקים למאכל

חסה היא אחד המרכיבים המוכרים בסלט ירקות.

A chaild in a field of lettuce

ילד בשדה החסה

משתמשים בעלי החסה, חתוכים על פי ההעדפות- בגדלים שונים,
או קרועים ביד.

את צמח החסה קל לגדל.
החסה היא גידול עונתי. ניתן לגדל אותה בכול העונות, אך היא מותאמת יותר למזג אוויר קריר, ומשגשגת יותר בתקופות הקרירות.
העונות המומלצות לשתילה הן הסתיו והאביב. משך התפתחות צמח החסה מושפע מהטמפרטורות.
בעונה החמה הקצב ממש מהיר- כשמתחילים את הגידול עם שתיל- נחוצים ארבעה שבועות בלבד עד שראש החסה מגיע לגודל מלא.
בחורף, כשקר- משך ההתפתחות יגיע ל3 חודשים.

העלים אותם אוכלים צומחים בצפיפות, על גבעול קצר. כשהצמח מגיע לבגרות קורה שינוי- הגבעול המרכזי מתארך וממשיך לצמוח, ומוציא עלים קטנים יותר. אחר כך הגבעול מצמיח גבעולים צדדיים, ובכול קצה מתפתח ניצן פריחה.
כעבור זמן הניצנים הופכים לפרחים – שצבעם צהוב.
להמשיך לקרוא

ארטישוק ירושלמי – הוא חמנית הפקעות Helianthus tuberosus

ארטישוק ירושלמי – הוא חמנית הפקעות Helianthus tuberosus

Jerusalem artichoke-   tubers

ארטישוק ירושלמי- פקעות שטופות ומוכנות לשיווק

ארטישוק ירושלמי כמאכל- אלו פקעות לבנבנות, מאורכות או מסועפות. מאכל מיוחד, עונתי,
ופחות מוכר מאשר תפוחי האדמה והבטטה.
יש לו אוסף שמות וכינויים-
"תפוח אדמה ירושלמי", "בטטה קֶסְבִּיָיה" "טופינמבור " (TOMBINAMBUR) ועוד.
הצמח הוא מין מיוחד של חמנית- הנקרא חמנית הפקעות. מקורו בצפון אמריקה.
(גם מקור החמנית המשמשת לגידול גרעיני מאכל מאותו חלק עולם).
הפקעות המשמשות למאכל צומחות בין שורשי הצמח.

הגידול של חמנית הפקעות פשוט, ונעשה מפקעות של הצמח. השתילה באביב, האסיף בסתיו ובחורף.
זהו שיח המגיע לגובה אדם ויותר, דמוי חמנית נוי, שיח מסועף מרובה פרחים, עם פריחה סתווית.
כאשר הפרחים נובלים זה הסימן לחפש את הפקעות המסתתרות בין השורשים. לשם כך נהוג לעקור את הצמח עם השורש.      בהגיע החורף הצמח מתייבש.

בעונת הצמיחה שלו הצמח יכול לשמש כגדר חיה עונתית, או כשיחי נוי. לרוב הוא מתחדש מעצמו באותו המקום בו צמח בשנה שעברה, מהפקעות שבאדמה.
להמשיך לקרוא

ליפה – לופה – צמח מיוחד ממשפחת הדלועיים

הליפה- לופה – על הצמח וגידולו
סוג: לופה Luffa aegyptiaca / Luffa cylindrica

Peeled dry fruit of Luffa

פרי יבש של לופה בתהליך קילוף

הליפה שייכת למשפחת הדלועיים, וצורתה מזכירה מלפפון, אבל מהר מאד הופכת למעין מלפפון ענק, שלבסוף הופך לפרי יבש שבתוכו רקמה ספוגית יציבה למדי. החלק הספוגי שימש כספוג רחצה .
אני מגדלת את הליפה מכמה סיבות:
1. זהו מטפס עם צמיחה נמרצת, ומקשט את סביבתו.
2. פריחת הליפה מאד משמעותית, ובולטת בצבעה הצהוב. עונת הפריחה – סתיו, עונה בה פריחה שופעת נדירה יחסית.
3. הפירות מעניינים בצורתם, והופכים לספוג "ליפה" בהבשלתם. מוסיפים עניין, וקצת מצחיקים.
4. נוסטלגיה, צמח שזכרתי מילדותי המוקדמת, ואחר כך נעלם מהסביבה.

הליפה נובטת בקלות מזרעים. נוטה לזרוע את עצמה. הפרי מתייבש ופותח מעין פקק שנמצא בתחתיתו, ומתנדנד ברוח, וכך מפזר זרעים.

להמשיך לקרוא

לגעת- פעילות עם זרעים נדבקים

לזרעים שונים יש אמצעי הדבקה, זיזים,

seeds with thorny bumps

בעלי בליטות קוצניות- אספסת, לכיד, חוח עקוד

דברים שגורמים למי שמתחכך בהם להיות שליח להפצת הזרעים.
כך הצמח שולח את צאצאיו למקומות רחוקים, שינסו לצמוח שם.
חלק מהזרעים ,עטופים בעלים דביקים באופן כלשהו. חלקם עטופים בקליפה בעלת זיזים ננעצים ומכוונים כך שמה שננעץ לא מוכן להישלף, אלא מתעקש להישאר.
לרוב אלו בעלי חיים עוטי שער, כמו כבשים עיזים ופרות,
כלבים וחתולים, תנים ונמיות, עכברים, ושאר מכרסמים .
מיני יונקים, העוברים במסלוליהם, והזרעים מסתבכים בהם.
לעיתים לזרעים יש מעטפת קוצים הננעצים בכף רגלו של מי שדורך עליהם.
למרות שבני האדם לא שעירים, הם עוטי לבוש, והמלבושים מאפשרים לזרעים להיצמד, ולעשות כברת דרך הלאה למקום חדש. לא פעם צריך לעצור ולהשקיע מאמץ כדי להסיר את הזרעים- משרוכי נעלים, מהגרביים, מהשרוולים. לעיתים אפילו מהשער.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בעצם תכונה זו של הזרעים שימשה השראה ליצירת מנגנוני אחיזה על ידי בני האדם. ההמצאה שהיא חיקוי למנגנון זה היא הסקוץ.
הסקוץ' מסתבר נקרא בעברית צמדן או צמדן זיפי, והמציאו אותו בשוויצריה ב1948,
להמשיך לקרוא