בלוג יומן- סוף שנה אזרחית, סיכום ומבט קדימה 30.12.18

חשבון נפש לקראת שנה אזרחית חדשה

הכנתי כבר לוח שנה חדש, לשנה האזרחית. זו השנה  שהחיים מתנהלים לפיה, אולי יש לכך משמעות חובקת עולם, ומחברת בין ארצות שונות. בלי קשר לרקע ההיסטורי של היווצרות  לוח זה, הוא הפך לכלי חיבור גלובלי.

בגלל שהוא מחבר, אני מתחברת אליו. אני נמשכת לאמצעים שיעזרו לעולם להפוך לעולם אחד, מחובר, היכול לתפקד בשיתוף פעולה ותאום. מקווה שלשם פנינו.  מעדיפה להחזיק באמונה הזו ולחיות לאורה.

תמיד מבט קדימה למרחק של שנה נראה לי כמו יציאה אל הבלתי נודע, ותחושה זו ממשיכה להתחזק, כי יש לי יותר זמן לחשוב, ויותר הבנה כמה המורכבות של העולם יכולה להפתיע בהתרחשויות שאיני יודעת לצפות, וגם המורכבות שלי…

מנסה להבין את חיי בזמן הזה, לאן אני מנווטת אותם.

להמשיך לקרוא

בלוג יומן- החורף כאן- 8.12.18

ימים מעולים
לקליטה של שתילים-
כשיש עננים,
והיום די קצר.

כשיש ממטרים, כאלו פזורים
יש קריאה לשתילה,
כי מתאים
ואפשר.
להמשיך לקרוא

אוסף מחשבות וחשבונות נפש סביב סוף החיים. קובצו בשבוע האחרון

סוף החיים מתקרב מאז שנולדנו. עולים לרכבת החיים בתחנה כלשהי. מתי שהוא יורדים.

לארונה נפטרו כמה וכמה אנשים מבוגרים שהיו חלק מנוף המושב שלי. בחלק מהלוויות הייתי, פקדתי חלק מהמשפחות בשבעה.

המחשבות על סיום החיים צצות בי גם ללא גירויים כאלו. כשישבתי לכתוב מחשבות- עלו בראשי כמה דברים.

עלה בי רעיון, שכיוון שבלוויה מזכירים וזוכרים את כול הטוב שבאדם, הרי עדיף לעשות את הלוויה בעוד האדם יכול להיות נוכח ולשמוע…

וכך גלגלתי לי את המחשבה-
האם אני רוצה להיות בלוויה שלי עצמי?
להמשיך לקרוא

הסתיו מכין אותי לחורף 21 באוקטובר 2018

לפני מספר ימים גשם קצר באמצע הבוקר. עדיין המזג חמים.
נתתי לטיפות להרטיב אותי. עושה זאת בשמחה , בזכות החמימות.
הגשם היה דוגמא קצרה, ותזכורת לחורף המתקרב.
בשולי גג הסככה מולי, ליד המרזב המגיר מים למיכל האיסוף שהתקנתי, עמד נחליאלי. ראשון שראיתי בעונה זו. (יתכן שטעיתי בזיהוי?)
עונת מעבר.
החצבים כבר שלחו תזכורת לבואו הקרוב של הסתיו. אצלנו במשק פריחתם התחילה באוגוסט, וכבר סיימו. עכשיו מבשילים זרעים ועמודי הפריחה מתייבשים לאִטם.
בשולי מורדות הרי הגליל המזרחי, קרוב לשביל סובב כנרת, יש פריחת חצבים עם תזמון אחר,
להמשיך לקרוא

כמו סרטן נזיר 18.9.18

חשבתי ,

Morning

בוקר

בבוקר אולי,
כבר שכחתי היכן ומתי,
שאני כמו סרטן נזיר,
לבדי חיה בקונכייה שאולה.

נכנסתי למסגרת שיצרו אחרים,
וממשיכה להוביל אותה הלאה.
אני עכשיו המנהלת של ההתרחשות,
אבל אני מחוברת לקונכייה הזו,
להמשיך לקרוא