אני נמצאת בהתבוננות על החיים. אחרי המרוץ המטורף של האביב .

הפריחה הריחנית של המללויקה בשולי השדה מושכת המון חרקים

(אסוציאציה- המרוץ המטורף של ארנב שבט- בעליזה בארץ הפלאות)
רוב הזמן במקביל לזה שאני חיה, אני בהתבוננות על חיי, ועל החיים בכלל.
בניסיון לראות לאן אני הולכת, מה אני רוצה. האם אני מרוצה.
בשביל מה באתי לעולם?
מה אני יכולה עוד לעשות?
המון רצונות, רעיונות, רבים מהם קורצים לי, מוצאים חן בעיניי. חיה ממקום של תשוקה, לכול מיני דברים. דברים קטנים, לפעמים יותר גדולים.
לא כול הזמן.
יש נפילות, היו , וסביר שעוד יהיו.
יש מחסומים ומעצורים, בדרך להגיע לכול אלו.
אבל תמיד שפע.
והרבה ברכות.

בחורף האחרון נמשכתי לפרויקט של נטיעת עצים לאורך כ1000 מ'. השטח שקרא לי לטעת בו היתה רצועת אדמה שעמדה ללא טיפול. מורד צר למדי, כ4 מ' רוחב, הכלוא בין המדרכה הצמודה לכביש הכניסה ליישוב, לבין דרך השדות למרגלותיו.
להמשיך לקרוא ←

יצא לי להיזכר בשיר של נעמי שמר ששמו      "עוד לא אהבתי די"

השיר של נעמי שמר- "עוד לא אהבתי די"

וברשימת הדברים שעוד לא נעשו.
אם בשיר זה יש בריחה היא ממישהי
שעלולה להגביל את החופש לעשות,
אצלי החשבון של 'עוד לא עשיתי די'- עונה על השאלה,
מה עוד לא הספקתי,
ורוצה להספיק לעשות בחיי.
אילו דברים מושכים אותי, ויכולים לתת תוספת טעם בשנים שהן "שארית ימי חיי",
בין אם מדובר על זמן קצר, או ארוך.
מבחינתי עשיתי די, עשיתי כמיטב יכולתי עד כה.
השאר הוא בונוס, סיבות וטעמים להמשיך בחיים. לבחור בחיים.
ברשימה בשיר יש דברים שעשיתי-
ציירתי פרח, (ודי הרבה ציורים נוספים) וגם צילמתי פרחים .
שתלתי דשא (בגיוס לעבודה בקהילה, בנעורי, דשא ליד המועדון לחבר,
שתלנו במו ידינו) וגם ארגנתי בהתנדבות שתילת דשא ליד מבנה הקרקס,שתילה באמצעות גנן.
כיסחתי מדשאות ליד הבית, (והשתדלתי להיפטר מהן בסופו של דבר).
נטעתי כרם- לא גדול, אבל די הרבה גפנים, לאורך השנים, וזכיתי לאכול מהפירות. וגם מכינה עדיין שתילי גפנים.
הקמתי שבט, קטן, משפחה, שבט צנוע, (ובכול זאת גידלתי ששה ילדים).
חיברתי שיר, ועוד שירים לאורך הרבה שנים. להמשיך לקרוא ←

בחיים הכול עובר / השנים חולפות מהר                         13.3.19

השנים חולפות מהר- זה משהו שמגלים כשנהיים גדולים. עוד מעט יום הולדת , 68. בתחילת אפריל.

בילדות השנים עברו לאט, ובעיקר במסגרת בית הספר, שם הציפייה שלי לחופש הגדול היתה ברקע.
חופש היה משהו שצריך להתאפק ולחכות לו לאורך שנת לימודים ארוכה, שעבורי היתה מסע שיש לצלוח אותו, בשביל ימי החופש. השבתות, החגים, והחופש הגדול.
אולי הזמן הקצוב בילדות במסגרת בית הספר, מחולק למערכת שעות, היה מלכתחילה לא נכון.
הזמן מן הראוי שיזרום, מן הראוי שיהיה מקצב פנימי של ערות ושינה, של משחק, ודברים שצריך, של חיבור לעונות השנה.
עולם אבוד, שמתייקם כפוטנציאל לא ממומש ביקום מקביל, מחוץ לתרבות.

עדיין חולמת שאקח בעתיד זמן להתנסות בחוויה של לצאת ממודעות לזמני שעון ולתאריך מדויק.
להתנסות במקום זה בימים כמו שהם. להמשיך לקרוא ←

23.1.19.     הזמן שלי לכתוב הוא הבוקר. עכשיו.
הפעם לא יצאתי להאכיל את הירגזים, לקחתי לי זמן של שעה להישאר במיטה אחרי שהתעוררתי עם השמש בשש ורבע בערך, שומעת את שחרור השרשרת של הרכבים התפעוליים של המשק.

צליל השרשרת הוא פעמון הבוקר שלי, המבשר שהתחיל יום העבודה.
בשנים קודמות , שכבר מתרחקות להן היה זה צליל התנעת הפרגסון הישן, על ידי דודי י.
כשגרתי בבית הגדול, החניה היתה מול חדר השינה שלי, והצליל בא מהכיוון של חלון מערב הפונה לכביש.
כשעברתי לבית הקטן, והמוסך התגלגל לסדנה, הפרגסון עבר לחצר של של דודי, שחלון חדר השינה שלי , שבבית הקטן פונה לכיוונו. הצליל נמשך עוד כמה שנים ספורות. הפעם מכיוון מזרח. ואחר כך השתנו דברים. הטרקטור נמכר, וגם דוֹדי נפטר.
להמשיך לקרוא ←