בלוג יומן – לקראת שבעים

אוסף של הרהורים

מחר התאריך העברי ליום הולדת שבעים, והתאריך הלועזי, בעוד שלושה וחצי שבועות. כנראה שנה הבאה אמורה להיות שנה מעוברת.
אני אדם המטיל ספק, ובודק דברים, או לפחות יודעת שאינני יודעת.
ממש, לא התיישבו עם תפיסת העולם שלי, דרכי המלחמה בוירוס הקורונה, והדרישות מהציבור לגביה.
בחרתי לפני שנים רבות להעדיף לחיות בסיפור המספר על הגוף כמקור הבריאות, ועל מחוייבותי לתת לו תנאים לרפא את עצמו. בשילוב עם הנפש.
לתפיסתי הפחד משתק חשיבה, ומחבל ביכולת לפעול בהיגיון. אז בחרתי שלא לפחד, ולא לעשות דברים שנראו לי לא הגיוניים:
בחרתי מהתחלה שלא לנקוט בשמירת היגיינה מוגברת, או שמירת מרחק מאנשים, או יצירת הגבלה על נשימה חופשית. בהתחלה אולי כחודש, קצת שמרתי מרחק. אחרי שלא ראיתי אישור סביבי לסכנה בפתח, חדלתי מזה.
לשמחתי היו סביבי אנשים שהרגישו כמוני, ונמנעו מצעדים אלו, ולשמחתי אף אחד מהם, לא חלה במהלך שנה שלמה.
לא ראיתי תחלואה מוגברת סביבי, לא ראיתי שאי שמירת ההנחיות הביאה נזק לי, או למי שבא איתי במגע.
ראיתי עצמי בתוך ניסוי, כשאני שייכת לקבוצת ביקורת.

הפייסבוק שאב אותי יותר מכרגיל, בחרתי ללמוד על זוויות מבט של אנשים שאינם במסלול המוכתב על ידי ממשלות.
בחרתי לבדוק נתונים סטטיסטיים המתייחסים לתמותה עודפת. חייתי בהרגשה שמתעתעים בציבור.
נמנעתי, כהרגלי ארוך השנים, מלצפות בטלוויזיה, או להאזין למשדרים.
אם לא הייתי מקבלת מסרים ומידע ממקורות שונים, לא הייתי משערת אפילו מה עובר על העולם, ולא הייתי מעלה על דעתי שמשהו מתרחש.

לא סתם יש אנשים שחשים ואומרים שהמצב הזוי, או מוטרף.

לשמחתי במסלול שלי לא היו לי הרבה מקומות לחיכוך עם הדרישות. נכנעתי במינימום, בכניסה למקומות אחדים שדרשו את המסכה.

בהתחלה היה לי צורך לנסח את דעותיי לגבי המתרחש. כתבתי כמה פוסטים בהם ביטאתי את נקודת המבט שלי.
היה לי צורך להסתגר, כדי לצמצם את החשיפה שלי למה שקורה.
קלטתי בעבודה עובדת נוספת, שהנסיבות לא אפשרו לה לעסק בעיסוקה הקודם של טיפול בילדים.

ההבנה שלי על המצב של המין האנושי, כמין שאינו בוגר התחדדה.
ההעדפה שלי לקשר עם צמחים, וטבע בכלל, כגורם מרפא, שלחה אותי החוצה, לשתול, לטפל בצמחים.
זו שנה עם עבודה גם בגינון הציבורי.
מנסה לדבר אל אנשים בפרחים, באמצעות הפרחים. לשתול דברים שמתנהלים כדרך הטבע, ללא יומרות, ורעיונות משונים, תורמים את חלקם בעולם.

חיה יותר מרגע לרגע, כדי להירגע.
בנטייה שלי אני מוטרדת מהתנהלות המין האנושי, מאז שהתחלתי להבחין בכך שאנשים פוגעים זה בזה.
מאז שהתחלתי להבין שאנשים יוצרים סיפורים סביב דברים, סיפורים שמעוררים רגשות. לרוב סיפורים שמסבכים דברים, ומעוררים רגשות קשים.
ויש גם את הסיפורים מעוררי ההשראה, הנותנים כוח ותקווה.
חוויתי אכזבות כשהתקוות לצמיחת סובלנות, וחשיבה עצמאית, נראו לי רחוקות מהגשמה.

בחיים הפרטיים, מול עצמי, אני בהתמודדות הרגילה עם הגיל, החשש מאובדנים ביכולת, ובדיקת דרך החיים המתאימה לי, מה האיזון הנכון בעבורי בין פעילות למנוחה. השתדלתי לשמור על תרגילים שעוזרים לשמירה על טווח תנועה טוב.
על חיבור לגוף.

בתוך המצב המוזר שאלתי את עצמי מה יש לי עדיין לתת לעולם, בנוסף לעצים ופרחים.
וקצת ידידות ותחושת קירבה לאנשים.

מידי פעם יש הבלחה של מחשבות, על כתיבה בשנים הבאות, יותר אינטנסיבית.
גיבוש הרעיונות לגבי העולם.
האם יש מי שיקרא את הדברים?
לפעמים זה נראה לי ברור. שזה חשוב, שיש לי מסר.
אבל מי קהל היעד?

אז חוזרת לבסיס של התפקוד היום יומי

השנה התחלתי פרויקט של בניה, בית למגורים בבניה קלה, ועל פי תכנית מאושרת.
מאלתרת את הבניה, לפי מה שמזדמן, כשהבית מבוסס על קירות גג ותקרה מפאנל מבודד.
האתגר- בניה היוצרת מעט פסולת, וניתנת לפרוק, עם הפיכת המרכיבים מחדש לחומרי גלם.
המבנה מתקדם צעד צעד, בלי ידיעה שלמה מראש, לגבי הפתרונות. הם תלויים בי ובמי שבא לעבוד בעבורי.
המבנה הוא קצה של תוכנית, רבת שלבים. אולי שלב כמעט אחרון בתוכנית, לגבי ניצול אמצעים כספיים שבידי.

עונת האביב-
שוב אני עולה על הטרקטור לאחר שאיזה גבר רתם עבורי את המכסחת, ומפלסת מחדש את המעברים בין שורות העצים, שהתמלאו עשביה.
כנראה זה לא סבוב אחרון.

חלק מהזמן, מה שמתרחש בעולם גימד את הצורך להוכיח משהו, להספיק משהו. הקטין את החשיבות של מה שקורה איתי או אצלי, ביחס להתרחשות העולמית. לעיתים זה עזר לי להיות יותר סלחנית לאחרים, לעצמי, למה שמספיקה לעשות.

אני תוהה לאן דברים מובילים.
מי יהיו האנשים בחיי איתם ניתן יהיה לדבר בפתיחות.
מה יהיה אורח החיים בעתיד.
זכור לי משפט מספר של מילן קונדרה, שההיסטוריה למעשה מכתיבה את החיים האישיים, והופכת לשחקן ראשי בסיפור הפרטי של אנשים. המשבר הזה בהחלט בעל משמעות כזו.

יש סיכוי טוב שאוכל להמשיך לזרוע ולשתול, ולעקוב אחר צמחים, ומחזור חייהם. להביט מהחלון, ולצאת החוצה, להתבונן בעולם.
רוצה לשחרר את ההזדהות שלי עם המין האנושי, ולהתחבר לבריאה כולה.
לא להרגיש אחריות למה שעושים אחרים בחייהם.

קוראת עכשיו את ספרו של יובל נוח הררי, 21 מחשבות על המאה ה21 . נכתב מעט לפני הקורונה. ההתבוננות שלו בהתנהלות המין האנושי מדברת אלי. מרגישה שהניתוחים שלו חשובים, וכדאי לי לבדוק לאורם, את מחשבותיי, עם מה אני מזדהה, אילו מהקביעות מתאימות לי.
לפעמים רוצה לפגוש אנשים שאפשר לדבר איתם גם בנושאים אלו.
לפעמים פשוט רוצה תקשורת חיובית ונעימה, גם ללא המראה לרעיונות גדולים.

הרגע עלה לי רעיון שאנשים דואגים בגין עצמם, ובגין מצב העולם, ברמות שונות של חלוקה של תשומת הלב.
ויש אלו שמצליחים להיות שמחים ולא לדאוג, לפחות חלק ניכר מהזמן.
אני מחפשת את דרכי בין האפשרויות האלו.

ימי הולדת מבחינתי הם זמן לחשבון נפש והתבוננות. לזה לא מספיק יום אחד. אפשר לפרוש את זה לאורך השנה.
ולא בהכרח אפשר להגיע לסיכום ברור.
מצבי הרוח הם כמו מזג האוויר- משתנים, מתחלפים, חוזרים על עצמם בוואריאציות שונות.
הכול בתנועה.

1 מחשבה על “בלוג יומן – לקראת שבעים”

השאר תגובה