אוסף מחשבות וחשבונות נפש סביב סוף החיים. קובצו בשבוע האחרון

סוף החיים מתקרב מאז שנולדנו. עולים לרכבת החיים בתחנה כלשהי. מתי שהוא יורדים.

לארונה נפטרו כמה וכמה אנשים מבוגרים שהיו חלק מנוף המושב שלי. בחלק מהלוויות הייתי, פקדתי חלק מהמשפחות בשבעה.

המחשבות על סיום החיים צצות בי גם ללא גירויים כאלו. כשישבתי לכתוב מחשבות- עלו בראשי כמה דברים.

עלה בי רעיון, שכיוון שבלוויה מזכירים וזוכרים את כול הטוב שבאדם, הרי עדיף לעשות את הלוויה בעוד האדם יכול להיות נוכח ולשמוע…

וכך גלגלתי לי את המחשבה-
האם אני רוצה להיות בלוויה שלי עצמי?
– כלומר לעשות את הלוויה לפני שמַתִּי. להשתתף. להגיד דברים.
לשמוע את מילות ההערכה, והפרדה, לחוות את צער הפרדה, שלי, שלכם, והזיכרונות. שמחות שהיו. דברים שנעשו.
לעשות מפגש לוויה מתמשך, בקצה החיים?

ובסופו של דבר למות.

ואז אשמח שיקברו אותי ללא טקס פומבי. בפינת שדה, ללא ארון, ערומה.
גופי המת יונח על מצע עשבים יבשים בבור, ויכוסה גם מעליו בחומר אורגני יבש, עלים וגבעולים,
ועל כול זה תבוא האדמה, משולי הבור, ואולי גם מהשדה.
למראשותיי יינטעו  שתיל אלון, ושתיל אלה, שיסמנו את גבולות גופי, וישמרו על מקום קבורתי שלא נודע אלא למעטים. שתילים קרובים זה לזה, שיסמלו את הצורך להשכין שלום ולחיות חיי שיתוף בין צורות שונות.

כעבור שנה – אפשר להתקין פינת ישיבה מאבני המקום, ישיבה במרווח שבין העצים. פינת זיכרון, למי שיֶאֱבֶה  וירצה, לפקוד  את המקום. ואפילו סתם ללא זיכרון.
ואולי לחקוק כמה מילים על אבן לא גדולה. ואולי לא.
(למשל- לזכר האישה איריס שנטעה עצים וישבה בצלם, ואכלה מפרים ומפרי עץ הדעת גם. יצרה בדמיונה ובידיה, לקחה ונתנה את חלקה בעולם).

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כבר הרבה שנים חושבת על מותי, שקרב אלי לאטו כבר שנים רבות.

עכשיו אני כבר לאחר מסע ארוך למדי, של שישים ושבע שנות חיים. תמיד תהיתי עד מתי מסעי עתיד להימשך, מודעת לסופיותו, שמעמידה את מה שקורה בפרופורציות,  מאפשרת להוריד ממשקלם של דברים, בידיעה שהכול חולף.

מהצד השני הידיעה הזו קוראת לי לשים לב לרגעים, לחוויות, גם לקטנות שבהן, לעצור ולספוג לעומק, לשתות ממֵימֵי החיים, ומראותיהם, לגמוע סיפורים. לאגור פיסות של זיכרונות. לחפש את משמעות המסע, או לברוא אותה.

מתבוננת בשינויים בגופי.
חוששת מאובדנים שהגיל מביא.
משתדלת להמשיך ולשמור על טווח התנועה של אברי הגוף, המפרקים.
לשמור על גמישות, על כושר, לצורכי ביצוע מטלות היום יום, ועבודות השתילה, וההשקיה, ובכלל.
לשמור על כושרי כדי שאוכל לשמור על עצמאותי.

לאורך השנים הבוגרות חייתי בתחושה שאני מגשימה את עצמי, ואיני חייבת לחיות שנים רבות.
השתדלתי להרגיש מוכנה בכול נקודת זמן.
להיות בַּאמת שלי. בידיעה שחייתי את חיי והייתי ראויה, ולא בניתי את משמעותם על משהו שעתיד להתרחש, אלא על מה שיש בהם.
רציתי להיות שלמה עם עצמי.

לא חיפשתי את האושר, וגם לא עושר חומרי.
חיפשתי עושר של יצירתיות, ועשיה, ודיבורים מעשירים עם בני אדם שבדרכי וסביבי.
היתה לי תחושה שחיים המביאים סיפוק, מאפשרים למות בשלווה נפשית, ובקבלה.
לא רציתי למהול את המוות בפחדים. בהתחשבנויות , ובספירת אובדנים.
מה שהיה זה מה שיש.
אין עם מי ולְמה להתווכח בעניין חיי אדם, מסלולם ואורכם.

ההתכוונות שלי היתה לקבל את המציאות. לעשות כמיטב יכולתי באותו רגע.
לקבל מה שהחיים מביאים. לתת משהו משלי.

היו שנים שהיה חסר לי זמן לעצמי.
בשנים שאני חיה לבד בביתי, אני יודעת לעִיתים קרובות ליהנות מהשהיה עם עצמי, ומההקשבה לעצמי.
לעיתים מתגעגעת לחברה, וקובעת לעצמי מפגשים אנושיים.

מנסה למצוא איזון ומינונים שמתאימים לי.
איזון הוא משא נפש, שאני מתקשה להשיג.
מתקשה למצוא את המידה הנכונה.
נוטה לשקוע במשהו, ולהתקשות להתנתק ,מתקשה לעשות הפסקות, לנוח, להירגע.
החיים בשבילי הם הרבה עשייה מגוונת.
ולעיתים הרבה מידי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~

מכוונת לאהבה עם עצמי. לאהוב אותי עם השינויים שחלים בי.
לגשר על ההכרה שאני לא חווה עצמי דרך הצורה החיצונית שלי, אבל לאהוב אותה כחלק ממני, כמשהו שאני נושאת איתי, קצת בעל כורחי.
זה לא חדש.
מעולם לא היה לי קל להתחבר לדמות שבמראה.
למעט בגיל עשרים עד קרוב לארבעים בערך, כשכבר אהבתי את גופי, וטרם התחילה ההזדקנות…
מחלה תרבותית של הסגידה לנעורים. ליופי קלסי, לשאיפה למושלמות.

לפעמים נדמה לי שהחיים היו אחרים מאד, ללא המראות, והצילומים, שמדברים על ממד  מסוים, שמנסה להיות מרכזי, דומיננטי, משהו שעוסקים בו, מעצבים אותו, מכסים חלק, מגלים חלקים אחרים.
משהו חיצוני שקשור לפנימי, אבל לא לומדים איך לאהוב אותו, ולכבד אותו, ואז כשמתבגרים, מחפשים ללמוד איך.


עם השנים למדתי לאהוב את עצמי גם בתקופות חולי וחולשה. משהו בי מתגייס לנוכח קשיים, משתדלת להתרחק ממקום של פחד, היסחפות, שבירה. מתחבר לאיזו שליטה, עצמאות, אחריות לעצמי.


הרגעים הטובים לנפש שלי הם הזמנים של חיבור לעולם, תחושת היותי חלק במכלול. חלק חי, הנמצא ביחסי גומלין. חלק קטן ממשהו גדול.
היו הרבה תקופות של אמונה שהעולם תומך בי. שעזרו לי באתגרים שונים שפגשתי.

האמונה הזו היתה יותר חזקה בעבר. עכשיו, משתדלת להודות על מה שהיה, ולקוות שהעולם ימשיך לאפשר חיים, ובחירה, ויצירה, וחופש.


המלה חמלה הפכה לחלק מהמילון הפנימי שלי.
בנוסף למלה קבלה.
בנוסף למילה אהבה.

האהבה אצלי היא אחת. לא כמו שבשימוש רווח, שונה בין מצבים שונים.
האהבה היא מצב של פתיחות וזרימה. חיבור וגשר.
לראות שלמות שגדולה ממני.

ולא לנסות להבין הכול. ולא לאחוז.
ולחיות מרגע לרגע.

  ~  ~  ~

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s