אשליית האחדות והמוצקות

למה לנו מילים בעצם?

האדם היחיד הוא תאטרון שלם, מרובה דמויות.

חובש כובעים שונים.
מגלם תפקידים שונים
משמיע קולות שונים.

מצבי הרוח מתחלפים,
רגשות, מחשבות,
הכול בתנועה, בהשתנות.

לעתים יש רצון או צורך לעצור את כול זה-
את המחשבות, את המילים.                למדוט

על ידי מילה אחת                                    מנטרה

על ידי שתיקה,                                            ויפסנה

על ידי התרכזות בנשימה,                              מדיטציה
בדבר אחד.
*
אחר כך
שוב חוזרים אל הריבוי הזה, אל דרמות שחוזרות.
לעתים מבצבץ גם שקט, מופיעה רגיעה.




גם הגוף מורכב-
מאיברים הרוצים תשומת לב,
הזקוקים לדברים.
המתפקדים תוך כדי תנועה.
המתפקדים תוך כדי מנוחה.

האיברים והחלקים בנויים מתאים.
התאים בנויים מתרכובות,
שבנויות מאטומים,
שגם הם-
קיומם הוא קיום של חלקיקים
הנעים ללא הפסקה.

אז היכן האחדות,
המוצקות, הרגיעה?

היכן יציבות,
כשהכול בתנועה?

ואיך מכול זה,
אנחנו בונים זהות,
הנמשכת לאורך שנים?

פוגשים זה את זה,
משתדלים להבין- את עצמנו,
להבין אחרים, להבין את העולם.
עולם מטורף,
מוטרף,
מסובך , מורכב.
ואולי פשוט,
כי כולנו חלקיקים זֵהים, נעים,
אטוֹמים שכאלו,
ועל מה
כול המהומה?

מי הכניס לי לראש כול כך הרבה מידע,
עם אפשרות לשנות את נקודת המבט,
את היקף ההתבוננות,
לצמצם, להרחיב?

לפעמים זה מרגיע

לפעמים זה מכאיב.

1 מחשבה על “אשליית האחדות והמוצקות”

השאר תגובה