חשבתי ,
בוקר
בבוקר אולי,
כבר שכחתי היכן ומתי,
שאני כמו סרטן נזיר,
לבדי חיה בקונכייה שאולה.
נכנסתי למסגרת שיצרו אחרים,
וממשיכה להוביל אותה הלאה.
אני עכשיו המנהלת של ההתרחשות,
אבל אני מחוברת לקונכייה הזו,
שמגנה עליי מהעולם,
שמשחררת אותי מהתלות באחרים,
וכובלת אותי למקום שלי,
בו אני מרגישה בטוחה ומוגנת.
מתנזרת, חיה לבדי.
נראה שאין לעוד איש מקום
בקונכייה לצידי.
לכן , אולי, אני כזו,
סרטן נזיר
בקונכייה שאולה,
ואולי
יש כמוני מיליונים
והחרות
היא אשליה.
שיר מקסים!
החירות אינה אשליה אלא מצב תודעתי…
אכן הקונכיה היא מתנה אלוהית, אך כל מתנה טומנת בתוכה עוד כמה 'מתנות'.
החירות היא בעיני להכיר אותן ועדיין לבחור בה שוב ושוב מחדש.
שנה טובה
ואולי טוב שכך. ובהכירי אותך אני יודע שאת יודעת לשחרר את הקונכיה ולצאת, לחוות, לחקור וללמוד ולזה אין מיליונים.
כרגיל, שיר יפה!
מעניין.