משפחת הדלועיים Cucurbitaceae

בקיץ אנחנו פוגשים את בני משפחת הדלועיים מככבים בתפריט-
האבטיח, והמלון– מרעננים בעסיסיותם, ומתיקותם.
המלפפון – ירק קיצי באופיו- מרכיב חשוב בסלט (בחורף מגדלים אותו בחממות)
הדלעות למיניהן , והקישוא- בתבשילים שונים, באפיה ובאידוי.
מינים של דלעות משתמרים לתקופה ארוכה, והבישול שלהן לעיתים דווקא אהוב בחורף.
גרעיני הדלעת והאבטיח נאכלים,לרוב לאחר קלייה, ומשמשים לפצוח. גרעיני דלעת קלופים הנם תוספת לסלטים ומאכלים נוספים.
צמחי הדלועיים משתרעים ברובם על פני הקרקע, ויש להם קנוקנות המאפשרות טיפוס כלפי מעלה. הירקות ממשפחת הדלועיים הם צמחים עונתיים. צומחים מחדש מזרעים.


בארץ מספר צמחי בר ממשפחה זו. המוכר ביניהם הוא ירוקת החמור. ייתכן ששמו יְרִיקַת-חֲמוֹר, כפי שמציע אתר צמח השדה, http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?id=234 שממנו ניתן ללמוד רבות על צמחית הבר בישראל .
צמחי בר אחרים ממשפחה זו – דלעת נחש, אבטיח פקועה, מלפפון הנביאים.
מעניין לדעת שצמחי הבר ממשפחה זו הם רב שנתיים, מרים ורעילים, בהבדל מהירקות שטובים למאכל, שהם חד שנתיים. גם צמחי התרבות, וגם צמחי הבר ממשפחה זו , כולם משתרעים או מטפסים.

למרות שמספר הסוגים לא גדול, בכול סוג יש כמה מינים, וזנים שונים של אותו מין. בקישוא אנחנו מכירים את הקישוא הבהיר, ואת הכהה שמכונה "צוקיני". החקלאי מגדל טיפוסים שונים, זנים שונים, של אותו סוג.
יש סוגים שונים של דלעות, ושל אבטיחים, וגם הם מחולקים למינים שונים. מגוון זני הדלעת שמטפחים החקלאים גדול ביותר, עם טעמים שונים, צורות, צבעים וגדלים שונים.
רשימת הסוגים העיקריים, לא משקפת את עושר וגיוון הירקות המופיעים במשפחה זו.

Lagenaria siceraria

דלעת נוי

בארץ מקובלים עוד מיני ירקות ממשפחה זו , הגדלים בעיקר במגזר הערבי- ישנו המלפפון המקומי שנקרא "פקוס", ומיני מלון הנאכלים בוסר- ולהם שמות משלהם.
נפוץ גם גידול הקרא- דלעת שמשמשת גם לנוי וליצירת כלים, כשהיא מסיימת את מחזור התפתחותה, ומשמשת בשלב הצעיר שלה למאכל. גם לדלעות אלו מגוון טיפוסים וצורות שונות.

סוג נוסף ממשפחה זו הוא צמח הליפה, או הלופה (שם מדעי: Luffa) המשמש בסיום התפתחותו, והתייבשותו כספוג רחצה.
בארצות המזרח הפרי נאכל בשלב הצעיר שלו.מלפפון מר בשל
עם העובדים הזרים מיבשת אסיה, הגיעו לארץ גם צמחים שהביאו עמם. ביניהם צמח ממשפחת הדלועיים הנקרא מלון מר, Momordica charantia
שם עממי: Bitter melon

סימן היכר משותף, הוא פרח, שדומה בצורתו. יש לו חמישה עלי כותרת. לרוב מחוברים בבסיסם. רוב הפרחים בגווני צהוב. דלעת הנוי, הקרא, פורחת בלבן.
הפרחים חד מיניים, לרוב אותו צמח נושא גם פרחי זכר וגם פרחי נקבה, כך הם הצמחים המוכרים לנו. (הצמח נקרא חד ביתי, גם פרחי הזכר וגם פרחי הנקבה שוכנים יחד באותו צמח.).
הפרי- ענבה- פרי עסיסי, יותר או פחות.

יש שונות בשלב בו אוכלים את הפרי- המלפפון והקישוא, הפקוס ודומיהם, נאכלים בשלב שהפרי צעיר והגרעינים טרם פתחו קליפה.
אין להם חלל פנימי. גם לאבטיח אין חלל, הגרעינים מתפתחים בבשר הפרי, שהוא עסיסי מאד.
את האבטיחים המלונים והדלעות אוכלים כשהגרעינים בשלים לגמרי. בשלב זה המתיקות מגיעה לשיאה. למלונים ולמיני הדלעת חלל פנימי בו מרוכזים הזרעים. מאחר שהם נאכלים בשלב בו הזרעים מוכנים, ניתן לקחת את הזרעים ולזרוע אותם, או לשטוף, לייבש ולשמור לעונת הגידול הבאה.

כאשר עושים גידול עצמי מזרעים, ייתכן שיתקבלו טיפוסים חדשים, שאינם בדיוק המין שאותו אכלנו, אלא מין קרוב לו. הדמיון הוא כמו בין בני משפחה אחת, דומים אך שונים.

המילה דלעת דומה למילה דלי. דלעות יכלו לשמש ככלי לדלית מים. הפועל לדלות גם הוא מאותו שורש.
לפעמים אני תוהה מה קדם למה- הפועל לדלות? שמה של הדלעת? ואולי כלי בשם דלי?

עוד תמונות של בני משפחת הדלועיים
מלפפון מר, דלעת קרע, וקישוא, ומלפפון ולופה בסוף ההתפתחות של הפרי, לקראת הכנת זרעים

דלעות נוי ודלעות מאכל, לופה יבשה, וירוקת החמור

מחשבה אחת על “משפחת הדלועיים Cucurbitaceae

  1. אני אוהב את הפוסטים שלך! לומד ונהנה, תודה על השיתוף המקצועי. אגב הפירות והירקות אצלכם במשק השאירו בי טעם כל כך טוב… אני משתדל לא לסיים את הענבים כדי לשמור קצת על הטעם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s