חג השָבועות – שבועה לאדמה ולעולם

חג השבועות הוא חג המספר על חקלאות- וביכורי הפרי.
חג המדבר גם על מתן תורה, וגם על עשרת דיברות מחייבות לחיים.

חשבתי על משהו נוסף- מעין דיברות בהקשר זה- על היחס שלנו לאדמה.
מתוך הדמיון בין שָבוּעוֹת, לשְבוּעוֹת ,
מתוך הקשר בין ביכורי פרי לבין אדמה, הצטרפו לי מילים זו אל זו:

בשבועות נשבעתי לאדמתי
לעובדה ולשומרה
להכירה
ולהוקירה.

אדמתי הממשית-
הקרקע שתחת רגלי,
קרקע גינתי,
קרקע שדותיי,
קרקע נופיי,
קרקע מרחביי.

שלא אחריב,

שלא אפגע,

נשבעתי בשָבועות-
להכירה
ולהוקירה.

אדם מעפר
ולשם ישוב
את קדושת אדמתי
אזכור שוב ושוב-
לא ריבים על שטחים-
רק חובה ברורה
לעובדה
ולשומרה.

התערבות אנושית- והנוף

מפני עצמי אותה לשמור:
שלא אחמוד,
שלא אנצל,
שלא אזהם,
שלא אחבל,
לא אחפור בה לשווא
ולא אשנֵע,
אזכור להרכין את ראשי בפניה,
להודות לבריאה ולכול מטמוניה.

הבריאה-
הן כולנו שווים בפניה,
כולנו אוכלים מטובה,
נחוצה פה הרבה ענווה,
בל אשים את עצמי
לפניה.

נולדתי לעולם מורכב,
האדמה בסיס קיומי.
בשבועות נשבעתי
שלא אחריב
את עולמי.

נכתב ב 8.6.2011 ונערך מחדש לאחרונה

התערבות אנושית – והנוף