חג השבועות הוא חג המספר על חקלאות- וביכורי הפרי.
חג המדבר גם על מתן תורה, וגם על עשרת דיברות מחייבות לחיים.
חשבתי על משהו נוסף- מעין דיברות בהקשר זה- על היחס שלנו לאדמה.
מתוך הדמיון בין שָבוּעוֹת, לשְבוּעוֹת ,
מתוך הקשר בין ביכורי פרי לבין אדמה, הצטרפו לי מילים זו אל זו:
נוף, לאחר התערבות אנושית
בשבועות נשבעתי לאדמתי
לעובדה ולשומרה
להכירה
ולהוקירה.
אדמתי הממשית-
הקרקע שתחת רגלי,
קרקע גינתי,
קרקע שדותיי,
קרקע נופיי,
קרקע מרחביי.
שלא אחריב,
פריחת החרדל בנוף
שלא אפגע,
נשבעתי בשָבועות-
להכירה
ולהוקירה.
אדם מעפר
ולשם ישוב
את קדושת אדמתי
אזכור שוב ושוב-
לא ריבים על שטחים-
רק חובה ברורה
לעובדה
ולשומרה.
- התערבות אנושית- והנוף
מפני עצמי אותה לשמור:
שלא אחמוד,
שלא אנצל,
שלא אזהם,
שלא אחבל,
לא אחפור בה לשווא
ולא אשנֵע,
אזכור להרכין את ראשי בפניה,
להודות לבריאה ולכול מטמוניה.
הבריאה-
הן כולנו שווים בפניה,
כולנו אוכלים מטובה,
נחוצה פה הרבה ענווה,
בל אשים את עצמי
לפניה.
נולדתי לעולם מורכב,
האדמה בסיס קיומי.
בשבועות נשבעתי
שלא אחריב
את עולמי.
נכתב ב 8.6.2011 ונערך מחדש לאחרונה
- התערבות אנושית – והנוף
יפה! תודה