לפגוש את עצמי

Cynara syriaca

קנרס סורי

כמה קשה לי סתם לעצור ולהקשיב לעצמי.
הרבה יותר קל לי לכתוב דברים, שחולפים לי בראש, או שמודעת אליהם, כשיש דף (קובץ פתוח) ומקלדת.
אני יודעת שאם לא אכתוב לא אזכור הרבה, אני יודעת שמה שכתוב במחשב אפשר לשמור.
אני צריכה לעשות משהו, כדי לעצור מלעשות דברים אחרים, כדי להקשיב לעצמי, לפעמים אני צריכה לכתוב, זה משאיר אותי עם עצמי.
זה סוג של עיסוק, אני לא לגמרי פנויה מצד אחד, אך נשארת מרוכזת ועם יותר סדר במחשבות.
טוב אם אקדיש זמן גם להקשיב לגוף, לא רק למחשבות.
יכולה חלקית להקשיב לו בתנוחת כתיבה, אך אין לו חופש ביטוי מלא, כשאני עסוקה במשהו שבו הוא שותף, הוא כלי ביצוע.
להקשיב לגוף צריכה עם חופש תנועה שהוא ללא מטרה, לפעמים תוך כדי תנועה אני יכולה לשים לב אליו.
גם בשכיבה במיטה מוצאת עצמי מתפנה לתת לו תשומת לב, ואז מידי פעם הוא מכוון אותי- לתנוחה, לתזוזה, מאותת איתותים. מתלבטת מה בדיוק העניין הזה של ההפרדה שלי מהגוף שלי.
אולי לא הפרדה, אולי סימביוזה בין שניים,בן זוג קבוע איתו אני יוצאת מאז שנולדתי. מבקשת ממנו בקשות, נותנת לו פקודות, מאמנת אותו ומרגילה אותו, מטפלת בו, לא תמיד היטב, לא תמיד בעקביות.
הוא סבלן למדי, סולח, לעיתים שוכח אך לא לגמרי. שומר במקומות נסתרים, ופתאום דברים צפים.
הוא מאחסן גם את חלקי האני שנתפשים בעיני כנפרדים ממנו- מחשבות. תפיסות, פרשנויות.
אין לי מקום אחר לאחסן- אולי בגלל זה אני בוגדת בו לעיתים עם הנייר, עם המחשב ועם האינטרנט, ועם סיפורים שאינם אמת מלאה, שאני מספרת לאחרים על מה שלומי, ומה עשיתי. שם הוא נדחה הצידה.
בגלל עניינים חברתיים לעיתים לא שומעת את הבקשות שלו- כשהוא מבקש די, ממאמץ כלשהו, די מאוכל, בבקשה לא את האוכל הזה.
קשב לי להבין אותו, לימדו אותי להאמין בתאוריות ודרכים נכונות. לא לימדו אותי להקשיב לו, לכבד אותו. אבל יחסית היחסים בינינו די פורחים.
אני בסך הכול אוהבת אותו, ונהנית לעשות דברים יחד איתו. מרגישה שהוא יודע לבטא אותי, לבנות לי גשרים לא מילוליים אל אנשים, לחייך, להביט בעיניים, להעביר חיבה במגע וחיבוק,
מה הייתי עושה בלעדיו?
כנראה שלא הייתי.
הוא בן חלוף, ואיתו גם אני אחלוף. הוא נע על ציר הזמן, לפי תכנות שהוא מציית לו. חלקו מולד, וחלקו כנראה נרכש, מושפע ממני. הוא מראה סימנים ברורים שאחרי צמיחה מתחילה כמישה, שלא הכול יעבוד תמיד, ושכנראה יום אחד, חלק או חלקים כלשהם יהיו הראשונים לחדול מלתפקד, עד שהמכלול הזה לא יפעל עוד.
ידוע.

פחדתי מכך מאד כילדה.
השלמתי עם זה במודע, אך עדיין זו מחשבה מטרידה, שמציפה פחדים מידי פעם.
בגלל הסופיות אני מנסה לעשות דברים שיישארו אחרי, ליצור דברים , לשתול עצים, לפזר זרעים בני קיימא.
לתרום משהו לעולם, כדי שאדע כבר עכשיו שמתנת החיים שקיבלתי אוזנה באמצעות מתנות שידעתי להעניק, לעולם. לאו דווקא לאנשים. אבל גם לאנשים.
לפעמים מזדהה עם אנשים. לפעמים עם העולם, בכול אחד משני המקרים אני משהו זעיר שהוא חלק ממשהו שגודלו אינו נתפש בהיגיון שלי, אולי רק באופן סמלי, מעורפל משהו.
לא התכוונתי לכתוב את זה, אבל כשאני יושבת לכתוב, הדברים זורמים בדרך כלשהי, ואני מקבלת אותם.
יודעת שברגע אחר, בדף אחר אכתוב עוד דברים, אחרים, אך כנראה לא זרים ברוחם.
כנראה שאני צריכה עוד דף עכשיו, כי רציתי לדבר עם עצמי על דברים אחרים.
דף חדש,לספר בו על דברים חדשים ובעיקר על דברים ישנים.

 

2 מחשבות על “לפגוש את עצמי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s