על קירבה, מגע ומין – מזווית ההתבוננות שלי

כך אני רואה את הדברים – האם ככה זה גם אצל אחרים?

אנחנו יצורים חברתיים. זקוקים זה לזה, נמצאים במערכות יחסים, שראשיתן בזמן הינקות- עם ההורים והמשפחה, והמעגלים מתרחבים לחברים ולאנשים שהחיים הביאו אותנו לחיות אתם באותה סביבה.

כשאנו פעוטים הקרבה להורים ולאחים היא חלק חשוב בחיינו, וצורך בסיסי. הקרבה בזמן הילדות מתבטאת גם בהרבה מגע, חיבוקים ונשיקות, וביטויי אהבה שונים. 
המגע בתקופת הילדות פשוט, עונה על צורך בסיסי בחמימות אנושית- חמימות ממש, של מגע גוף,
וחמימות של יחס- עניין, הקשבה, עידוד, נחמה, חסות. מגע מקרב ומקבל.
אצל מי שהתמזל מזלו המגע והקִרבה עם בני המשפחה נמשכים לכול אורך החיים. ולא צוברים מטענים של פגיעות וטענות וביקורת. זה חלק ממה שקוראים "גן העדן של הילדות".

בהמשך החיים נוצרים קשרים נוספים אחרים. הצורך בקרבה ומגע נשאר. הוא צורך אנושי בסיסי.
כשאנו יוצאים לעולם שמחוץ למשפחה, אנו מתגעגעים לרוך לקרבה ולמגע בדומה למה שחווינו בילדותנו.
הצורך הזה קשור לחיפוש אחרי בת/בן זוג, כדי לבנות מחדש קשרים של קרבה, כחלק מחיי היום-יום.
לפעמים הזוגיות היא המקום היחיד בו אנחנו משיגים קרבה עמוקה ומגע, בחיינו הבוגרים.
לרוב הזוגיות היא המסגרת גם לצרכינו בקיום יחסי מין. בזוגיות מחפשים מענה שמשלב את שני הצרכים.

לעתים הצורך לביטוי המיניות שבנו, משכיח את הצורך בקרבה פשוטה, מהסוג שצמחנו איתה וכמהנו לה בילדותנו. לעתים המגע והרוך הפשוטים הולכים לאיבוד, בתוך מערכת יחסים המונעת על ידי תשוקה מינית, וסיפוק צורך זה, וסיפוק עוד ציפיות שנבנות בתוך מערכות יחסים.

מילות השיר של ח.נ. ביאליק "הכניסיני תחת כנפך" מבטאות את הצורך בקרבה, שנשאר גם ככמיהה אצל אנשים מבוגרים:
(הבית הפותח ומסיים את השיר)
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן תְּפִילּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

הצורך והיכולת ליצור קרבה נפשית וגופנית קיימים גם בחיינו הבוגרים, ואם אנחנו מצליחים לפנות להם תשומת לב וזמן- ומצאנו מי שפתוח אלינו לקבל ולתת- זכינו.
הקשרים שמאפשרים לנו לבטא מיניות, במסגרת של רצון הדדי, וקבלה הדדית חשובים, ומאפשרים לנו ביטוי עצמי של פן נוסף ובעל משקל בהווייתנו.
החוויה המינית המשתפת אדם נוסף לא מחליפה את הצורך בקרבה שאינה תלויה במין. ,
היכולת לתת לגוף להוביל אותנו למקום של חופש ושחרור המתרחשים ביחסי מין הבנויים על רצון ופתיחות, היא מיוחדת, ומובילה אותנו למחוזות חוויה נוספים. אבל אלו מחוזות שלרוב זמינים לפרקי זמן חולפים, וקצרים.
היכולת והצורך לחלוק קרבה וחמימות – באמצעות מגע, חיבוק, ליטוף, יכולים ללוות אותנו לפרקי זמן נוספים, וארוכים, ויש בהם מרגוע, ומקלט, והטענה של אנרגיה טובה.
החוויה המינית יש בה חיפוש של פורקן, שיא ושכחת העולם לפסק זמן , ויכולה לתרום לחידוש כוחות.
לעתים היא רק בריחה זמנית מטרדות העולם,ולעתים היא חוויה מטעינה בכוחות חדשים.

"אם אין לחם תאכלו  עוגות"
לפעמים כשאין קרבה בסיסית ומתמשכת, שהיא לחם- מענה לצורך בסיסי המשביע כמיהה עמוקה שבנו, אנו "אוכלים עוגות"- מחפשים לפצות את עצמנו בחוויה יותר מיוחדת כביכול, אבל לעתים היא תחליף לא מספק, מבחינת הזנה של צורכי הנפש שלנו.
כך עיסוק במין יכול להיות פיצוי במקרים מסוימים על מחסור בקרבה פשוטה.

בחיי חוויתי את הגעגוע והכמיהה שבי בהיעדר קרבה נפשית, ומגע גופני פשוט ותמים, כמחסור שמגע מיני לא יכול להוות תחליף עבורו.
זה הצורך האחד והמתמשך. אם ניתן למלא לצדו גם את הצורך המיני- טובים השניים מן האחד.
חיבור בין שני הצרכים כאילו אין להפריד ביניהם מגביל את כמות הקרבה שאנו חווים בעולם.
באופן אידיאלי קירבה פשוטה יכולה להתקיים בין כול אדם לאדם, מעבר לגיל ולמין, ולחלוקת תפקידים.

אני חיה בשאיפה לעולם בו קרבה חוזרת להיות ביטוי אנושי פשוט ותמים, חף מכוונות נסתרות,
קרבה שתחזיר לעולם משהו מטעם גן עדן.

6 מחשבות על “על קירבה, מגע ומין – מזווית ההתבוננות שלי

  1. שלום איריס!
    אני רוצה להוסיף שיש גם את אלמנט הפחד שמניע את האנשים לתרגם את הצורך בקירבה – למין. כלומר, כולנו רוצים קירבה. אך בגלל יחסים פגומים, עם ההורים למשל, או זוגיות טראומתית, גם אם הקטנה ביותר, נוצר הפחד מאינטימיות. אך בגלל הצורך הבסיסי לקירבה כמו שתיארת, יותר קל/פשוט לצרוך מין בו לא ממשים אינטימיות אמיתית, אולי רק פיזית וגם זה לא בטוח. לפעמים זה רק אקט פיזי, בשאיפה להגיע לקירבה והאינטימיות הנחשקים. ולפעמים המין פשוט עדיף יותר מקירבה נפשית. הוא פחות מורכב ומפחיד.
    אני מרגישה, בעבר וגם בהווה, שלפעמים הצורך הפיזי הוא נטו פיזי. יצר חזק. שנובע מהגוף, כמו כאב עדין, כמו גירוי ביד, ואין שום רצון לתרגם אותו למשהו אחר שאינו קירבה. מצד שני יש קושי לפתח אינטימיות. או קירבה נפשית. אני חושבת שגם אם אין קירבה בתקופת הילדות, הגעגוע למה "שלא היה" תמיד שם . בכל תקופת זמן בחיים. זה בד.נ.א שלנו.
    נושא חשוב בהחלט. תודה.

    • רוני,
      כול כך נכון.
      לפעמים אני מנסה לפשט דברים, ובעצם רק נוגעת בחלק מהתמונה השלמה, שהיא מורכבת הרבה יותר.
      שמחה להתייחסויות, ולזווית ראיה נוספות,
      תודה על התוספת החשובה שהבאת.

  2. תודה איריס
    אהבתי את דברייך מתחילתם ועד סופם.
    מילותייך נגעו בי עמוק וגרמו לי להאמין שאכן אני לא היחיד שמרגיש כך.

    תודה
    שי שניידר

    • שי,
      תודה על התגובה!
      אשמח אם תוסיף כמה מילים משלך על מה שאתה מרגיש, או חושב בנושא זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s