יומן – בחוץ ראשית האביב

עכשיו בוקר, מוקדם. רואה מחלוני ענני זריחה ורודים. עורב בקצה הענף היבש שבצמרת הברוש, עורבני בא לאכול שברי אגוזי פקאן שפיצחתי עבורו, עבור הירגזים והצוצלות. העורבני סיים את הביקור, והגיע ירגזי.
התקשיתי לחזור לכתיבה בבלוג. ענייני החיים סביבי שאבו אותי.

בגינתי שקדיה פורחת – עץ שנטעתי לפני שנים – רק בעבור הפריחה.
מתגעגעת לפריחת האביב, ואילו ביישוב שלי – משטר ריסוסים נגד עשבייה, שהדביר כמויות גדולות מהירוק שמשמח עין, בצדי הכביש ובחורשות. אז יש לנו חום וזיהום במקום ירוק עם ניצני פריחה.
מראה זה פוגע בי, כול שנה מחדש. הדברת הירוק מסמלת עבורי את הגישה התוקפנית וההרסנית, את חוסר ההבנה וחוסר החיבור לסביבה, שנמצאים בהיקף גדול אצל אנשים. תחושת האדנות – הרצון לכפות בכוח. השטחים שרוססו מספרים לי על כל אלו, ואומרים שעוד רבה הדרך לשלום, לחיבור, להבנה.

גייסתי מחשבה אופטימית, למהול את אוסף המחשבות המעיקות, לעודד את רוחי.
מחשבה על היכולת שלנו להתחבר זה לזה ממקום חדש, שאולי לא היה כמותו בהיסטוריה האנושית. היכולת להיפתח ולהכיר זה את זה ממקום חדש – של הכרה בייחודיות של כול נפש אנושית, של כל סיפור חיים. יכולת להקשיב ללא כוונות אינטרסנטיות. יכולת חדשה בעיניי, יכולת הולכת ומתרחבת של התבוננות פנימה ושיתוף העולם הפנימי שלנו, ועניין בעולם של זולתנו.
אלו עדיין ניצנים. אבל רואה אותם, פוגשת אותם, בין אנשים.

קשה לדעת איך התרבות שלנו התגלגלה עד עכשיו והגלגולים רבים. קיבלתי ספרים בהשאלה, המדברים על זה – "בני מיננו" של מרווין האריס, ו"השימפנזה השלישי" של ג'ארד דיימונד.
אני מרפרפת בהם, וקוראת חלקית. מלאי עובדות היסטוריות מזווית מדעית ואנתרופולוגית על התנהגות אנושית. ספרים עבים, הסוקרים היבטים רבים של התרבות.
אבל אני לא רוצה להתעמק במה שהיה. מחפשת את העקרונות שמנהלים את ההתנהגות שלנו.
הספרים האלו מתריעים על יכולת ההרס וההשמדה העצמית שלנו, כמין. יצורים שפתחו כוחות עוצמתיים שיכולים לגרום להשמדתם הם. אני מודעת לכך, ושואלת את עצמי מה המענה שלי להבנה זו.
רוצה להאיר את הדרך המובילה לשלום, ולעודד אנשים להשקיע בה את מאמציהם.
האם האנושות תזכה לעידן אחר – שבו האהבה תנצח את התוקפנות, החיבור יגבר וימחק את ההפרדה?

הספר שסיימתי לקרוא אט אט של יובל נוח הררי על "ההיסטוריה של המחר"- מדבר כאילו האדם מתכוון לדאוג לחיים שלו, ולהשתדל להאריך אותם, והמבט שלו מנותק מהרבה דברים שקורים מסביב. לא אהבתי את הספר.

חיים אישיים הם עולם בתוך עולם. בועה שנבנית בעמל יום יומי. חלומות של הרבה אנשים מתקיימים זה לצד זה, נפגשים, משתלבים או מתנגשים. כמה שברירי.

משתדלת לזכור להודות על כל יום בו קורים דברים נורמליים ופשוטים, על כול יצור שחי וצמח שצומח, ואדם שמשיב בחיוך לחיוך, ובמבט למבט.
משתדלת לגעת ביופי שקיים – בטבע, במוסיקה, ביצירה, בקרבה.
לזכור שעם כל הנקודות הכואבות שהייתי מודעת לקיומן – זכיתי לפרק חיים ארוך שבו ניתן לעסוק בחיי שלי, בחוויות שלי.
מנסה לתרום את חלקי, לחיזוק החיובי. לחיבור לעולם ולאנשים מתוך אהבה.
רואה את הרצון לעשות טוב מצוי בלב האנשים. הלוואי שנוכל לגייס רצון זה, לראות חזון חדש, ולבנות יחד תמונה של עתיד משמח לנו עם העולם שסביבנו, ללא גבולות, וללא הפרדות.
עולם של חיבור ואהבה.

מחשבה אחת על “יומן – בחוץ ראשית האביב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s