האנושי – להתלבש ולהתבייש – על בושה ובגדים

הסיפור התנ"כי על הגרוש מגן עדן כלל את הופעת הבושה ביחס לגוף העירום.
ספר בראשית מתוך פרקים ב ' וג':
פרק ב " טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.  טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת.  …

" כד על-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.  כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ".

פרק ג   " …ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע  ו  וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.

ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.  ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן–לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן.  ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה.  י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא.  יא וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ—אָכָלְתָּ…"

החלוקה של דברים לטוב ורע היתה ההפרדה הראשונה והעירום היה שייך לקטגוריה של הרע.
למשהו שיש להתבייש בו.
—  —  —
אחד מזיכרונות הילדות שלי כולל שני רגעים של כפיית התודעה של בושה לגבי ערום –
בקטנותי בקיץ הסתובבנו לעיתים ערומים ויום אחד הוצמד לכך גינוי ואיסור. לא יוצאים עם התלת-אופן לכביש ללא בגדים. ואחר כך גם, ללבוש חצאית ללא תחתונים זה התנהגות אסורה באיסור חמור.
בשלב יותר מאוחר – שסתם את הגולל על התחושה הנוחה שלי עם הגוף, היה הגיל בו התחילו השדיים לצמוח – וידעתי מראש שאצטרך ללבוש מעכשיו ולתמיד חולצה (עד גיל זה הלכתי, באזור הבית, בימות הקיץ, כמו הבנים – עם חצי גוף עליון ערום).
זוכרת את עצמי מוטרדת מהמחשבה שעידן זה הולך להסתיים. מרגישה בגזירת ההסתרה פגיעה לא שוויונית בחרות שלי להיות מה שאני. מה שצריך להסתיר כנראה יש בו משהו לא בסדר. ועם תחושה זו שיש משהו לא בסדר עם הגוף, עם האיברים שאותם יש להסתיר (אברי המין, שלא דובר עליהם מפורשות בבית ולא היה שום שיח בנושא מלבד איסורים ואיומים מעורפלים, האיברים שמופיעים בבדיחות גסות, רק כך דיברו עליהם במקום בו גדלתי). אל איברי המין סופח הישבן, הפעילות של הפרשה והמילים "תחת", "קקי"
הפכו למילים שנאמרות תוך צחקוק (תופעה זו קיימת עדיין לצערי, ואני צופה בה אצל ילדים גם כיום).
—  —  —
ההפרדה המיוחדת של אברי המין מכלל הגוף ואחר כך הצורך להסתיר את חלקו של הגוף באופן קבוע,
היו פצע כואב בדימוי הגוף שלי. ביכולת שלי להרגיש שלמה עם עצמי, כמו שנולדתי.
בגיל שבו התחזקה המודעות שלי וכבר היתה לי חשיבה עצמאית ברורה משלי (סביב גיל 17 בערך), הרגשתי שעלי לצאת במסע של שחרור מכבלי האיסורים וגם מהמטענים של הבושה שחברו אליהם. מסע שהיה ארוך, והשחרור הושג בצעדים רבים. מסע שלא הושלם לגמרי.
—  —  —
בשנים האחרונות צצה אצלי הרגישות למילים הקשורות לבגדים –
בגד יש בו משום בגידה- בגידה בעצמנו. ביכולת שלנו להיות שלמים עם מה שנולדנו איתו, עם הגוף ושינוייו לאורך ציר הזמן של חיינו.
אנחנו מאמצים מהחברה הסובבת אותנו תחושת אי נוחות במראה שלנו. ובמקום ללמוד לאהוב את עצמנו, אנחנו משקיעים מאמצים וכסף כדי להציג בפני העולם תדמית מקובלת, היוצרת לנו זהות משותפת לקבוצת ההשתייכות בה בחרנו.
בבגדים יש סימני סטטוס, או הצהרת הזדהות עם פלג חברתי כלשהו, או עם תת תרבות מסוימת בחברה.

לעיתים ההשקעה בבגדים הינה מועטה ולא מיוחסת להם חשיבות וגם בזה יש אמירה חברתית .
לעיתים הבגדים תופסים מקום חשוב ביותר בסדר היום ובדרוג שלנו את עצמנו ואת מקומנו בחברה.

היכולת להתייצב ללא בגדים בפני הזולת ולהרגיש בנוח, בנינוחות, כמעט שנשכחה בתרבות המקובלת סביבי. ,וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא ", הבגדים הינם המחבוא. והיראה שמוזכרת בסיפור בספר בראשית, לא הניחה לנו, למעט יוצאי דופן שהצליחו לשחרר עצמם מכבלי היראה הזו.
האלוהים הוא העד שממנו קיים הפחד, אבל אנו פוחדים גם זה מפני זה. ויותר מעציב מכך- גם מעצמנו.
חוויתי גם את זה על בשרי, עם ההשתנות של הגוף ואובדן הנעורים ותהליך ההזדקנות שזוחל עם הרבה אובדנים ברעננות המראה. יש גם מרכיב של התמודדות מול הסטטוס החברתי העדיף שיש למראה הצעיר, ופחיתת הערך שבאה עם הזדקנות הגוף. חוויתי פחד לנוכח השינויים. ושוב יצאתי למסע הדרגתי ומתמשך של קבלת עצמי וקבלת הגוף בהשתנות הזו.

ההסתרה ממשיכה לאותת שמשהו לא בסדר, מונעת מלהתרגל לאפשרות שהדברים נכונים, שזה הטבע, ואפשר לזרום איתו דרך ההשתנות. בלי להסתיר. בלי להתבייש.
הדחייה מההזדקנות קשורה גם בפחדים מהמוות. בהימנעות מלחשוב על דברים שיש בהם משום איום.
יש מסר חברתי התובע להסתיר את סימני הגיל ולטשטש אותם.
יש כאן עניין שמתחמקים ממנו ולא מדברים עליו. ושוב הנשים הן המגדר הנפגע יותר, משום שהתרבות מחפיצה אותן וערכן בשוק הדברים הנחפצים (בהכללה), יורד במהירות מוגברת מאשר אצל הגברים.

בתרבות שסובבת אותי בוחרים לברוח. מקדשים את אמצעי הבריחה.
אני מתגעגעת למקום בו מתכווננים לחבירה – להתיידדות עם הדברים, לקבלה שלהם. למקום שמאפשר לשחרר את מטעני הבושה והתקיעות שהם יוצרים.

מאמינה שללא מטענים אלו אפשר לעבור את מסע החיים בתחושה טובה יותר. ובמקום הבושה ינבטו שם קבלה ואהבה.

הפניה לשיר-

האמת היא פשוטה וערומה / וכמו ציפור הדרור- היא אפורה-חומה
רבים מעדיפים את הכזב / לבוש הוא בהידור / עם קישוטי זהב
 

להוסיף שיר על רוח – למדור שירים וגם אוחזת ענן במבטי
אשאיר עקבותיי ברוח.
 

מחשבה אחת על “האנושי – להתלבש ולהתבייש – על בושה ובגדים

  1. פינגבק: נסיכות ואבירים, מלבושים ומסרים | מצמיחה מאדמה – איריס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s